פסק-דין בתיק בג"ץ 8435/13

השופט י' דנציגר:

לפנינו עתירה ליתן צו על תנאי למשיבים 2-1, בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב ובית הדין הרבני הגדול בירושלים, לבוא וליתן טעם מדוע לא יתבטל פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 6.1.2013 המורה על המשך תוקפו, עד למתן הוראה אחרת, של הצו הזמני למדור ספציפי של המשיבה 3 (להלן: המשיבה) בדירת בני הזוג המצויה ברמת גן, ומדוע לא יתבטל פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול שדחה את ערעורו של העותר בעניין זה.

1.         העותר והמשיבה נישאו זה לזו כדמו"י ביום 21.2.1984, ומנישואין אלו נולדו להם שתי בנות. במרוצת השנים הורעו היחסים בין בני הזוג. ביום 29.12.2010 פנתה המשיבה לבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב והגישה תביעה לשלום בית נגד העותר, ובד בבד הגישה גם בקשה למתן צו למדור ספציפי וצו מניעה ביחס לדירת בני הזוג. בנוסף הגישה המשיבה בקשה דחופה למתן צו למדור ספציפי זמני ולצו מניעה זמני במעמד צד אחד. בית הדין הרבני האזורי נעתר לבקשה עוד באותו היום והורה על צו זמני למדור ספציפי בדירת בני הזוג ועל צו מניעה זמני האוסר על העותר לבצע כל דיספוזיציה בדירת בני הזוג.

2.         ביום 2.1.2011 הגיש העותר תביעת גירושין כנגד המשיבה בעילת מורדת. בד בבד, ביום 27.1.2011, הגיש העותר כתב הגנה בתביעת המשיבה לשלום בית והתנגדות לצו למדור ספציפי שניתן במעמד צד אחד. ביום 5.6.2011 התקיים במעמד שני הצדדים דיון לפני בית הדין הרבני האזורי, ובסופו ניתנה החלטה שאישרה את הצו הזמני למדור ספציפי שניתן ביום 29.12.2010 במעמד צד אחד. בהמשך התקיימו לפני בית הדין הרבני האזורי שני דיוני הוכחות (ביום 29.11.2011 וביום 10.7.2012).

3.         ביום 6.1.2013 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, במסגרתו נקבע כי תביעת העותר נדחית וכי בני הזוג ימשיכו לנהל משא ומתן על מנת להגיע להסכמות. בנוסף נקבע כי הצו הזמני למדור ספציפי שניתן ביום 29.12.2010 יישאר בתוקפו עד להוראה אחרת של בית הדין. העותר הגיש ביום 5.2.2013 ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אשר נסב אך ורק על ההוראה בפסק הדין שעניינה הותרת הצו הזמני למדור ספציפי על כנו. ביום 1.11.2013 ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, במסגרתו נדחה ערעורו של העותר. בית הדין הרבני הגדול קבע כי פועל יוצא של דחיית תביעת העותר לגירושין הינו הקביעה כי המשיבה זכאית מבחינה משפטית לשלום בית. נקבע כי ה"זכאות למדור ספציפי המהווה בין היתר מסד ותשתית לשלום בית, שבהיעדרו ופירוקו מתערערת מהיסוד האפשרות לשלום בית, וזאת מלבד זכאות האישה לדירה שהורגלה אליה קרי בית ברכישה, בבחינת לא יוציאנה מנוה הטוב לנוה הרע". לנוכח האמור לעיל קבע בית הדין הרבני הגדול כי לא נמצאה בפסק הדין טעות הנראית לעין בהלכה ובשיקול הדעת, ומשכך לא נמצא טעם להתערב בו.

4.         ביום 10.11.2013 הגיש העותר בקשה לבית הדין הרבני האזורי, במסגרתה ציין כי נעשו ניסיונות לנהל משא ומתן ולהגיע להסכמות בין הצדדים, באמצעות באי-כוחם, ואולם הדבר לא צלח. משכך ביקש העותר מבית הדין ליתן פסק דין בתביעה לשלום בית. ביום 14.11.2013 ניתנה החלטת בית הדין הרבני האזורי, בה נאמר כי "החלטת בית הדין מתאריך 1.6.2013 מייתרת התייחסות למבוקש". בשים לב לכך שפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ניתן ביום 6.1.2013 ולא ביום 1.6.2013, העותר שב ופנה לבית הדין הרבני האזורי והגיש בקשה למתן הבהרה. ביום 24.11.2013 ניתנה החלטת בית הדין הרבני האזורי, בה נאמר כי החלטתו מיום 14.11.2013 מתייחסת לפסק הדין מתאריך 6.1.2013.

מכאן העתירה שלפנינו.

5.         העותר טוען כי אף שהוא ממשיך להתגורר עם המשיבה בדירה, הרי ש"אפסה למעשה כל תקווה לשלום בית ביניהם, וכי אין מזור ואין תקומה ליכולתם להמשיך ולקיים חיי משפחה משותפים ביניהם". בנוסף טוען העותר כי אף שפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי דחה את תביעת הגירושין שהגיש, הרי שאין כל תועלת בהמשך תוקפו של הצו הזמני למדור ספציפי על הדירה כדי לשקם את מערכת היחסים בין בני הזוג שהגיעה למעשה לקיצה. לטענת העותר, המקרה דנן מצדיק התערבות בית משפט זה, בראש ובראשונה מכיוון שהחלטת בית הדין הרבני הגדול ניתנה בחוסר סמכות. נטען כי הלכה למעשה הותיר בית הדין הרבני הגדול על כנו צו זמני למדור ספציפי, חרף סיום ההליכים בבית הדין הרבני האזורי. במילים אחרות, טוען העותר כי מהחלטות בית הדין הרבני האזורי מיום 14.11.2013 ומיום 24.11.2013 בתביעת שלום הבית עולה שבירור התביעה הסתיים, ומשכך היה על בית הדין לבטל את הצו הזמני למדור ספציפי ולא להותירו על כנו עד למועד בלתי ידוע. משכך, נטען כי בית הדין חרג מסמכותו, כאשר מחד גיסא לא הכריע בתביעת שלום הבית שהגישה המשיבה ומאידך גיסא החליט על המשך תוקפו של הצו הזמני למדור ספציפי. בנוסף נטען כי החלטת בית הדין הרבני הגדול אינה מנומקת, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות שנקבעו בבית משפט זה, אינה עולה בקנה אחד עם כללי הצדק הטבעי בשים לב לכך שלעותר לא ניתן יומו בבית המשפט, ואף פוגעת בזכות הקניין של העותר.

6.         המשיבה טוענת כי פרשנותו של העותר את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול הינה שגויה. נטען כי התביעה שהגישה המשיבה לשלום בית ותביעת הגירושין שהגיש העותר נדונו בבית הדין הרבני יחד, בבחינת שני צדדים של אותו המטבע. נטען כי פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי הינו פסק דין מנומק, וכי דחיית תביעת הגירושין מובילה באופן טבעי להותרת הצו למדור ספציפי על כנו. המשיבה מביאה בהרחבה בתגובתה מהפסיקה שנוגעת למדור ספציפי במסגרת תביעת שלום בית, ומדגישה כי אחת ממטרותיו של הצו למדור ספציפי הינה למנוע נקיטת הבעל בצעדים חד צדדיים של פירוק שיתוף בדירה. עוד נטען כי הזכות למדור ספציפי נובעת גם מחובת העותר במזונות כלפי המשיבה, וכל עוד לא נשללה זכות המשיבה למזונות על ידי פסק דין הרי שהיא זכאית למדור ספציפי, גם אם אין סיכוי לשלום בית (כטענת העותר). המשיבה מדגישה כי בשום שלב לא ויתרה על רצונה הכן והמלא בשלום בית, אשר שזור כחוט השני בכל כתבי טענותיה בהליכים שמתנהלים בבתי הדין הרבניים. עוד נטען כי אמירת בית הדין הרבני האזורי כי "הצדדים ימשיכו לנהל משא ומתן על מנת להגיע להסכמות" הינה בגדר המלצה בלבד ולא חיוב, וכי הצו למדור ספציפי אינו מותנה בקיום משא ומתן או בפרק זמן נקוב כלשהו. בבחינת למעלה מן הצורך מציינת המשיבה כי טענות העותר בדבר משא ומתן שהתנהל בין בני הזוג באמצעות באי-כוחם אשר נכשל בסופו של יום אינן נכונות, מכיוון שהצעותיו של העותר היו בלתי הוגנות בעליל ולא איפשרו למצוא בסיס לניהול משא ומתן. המשיבה מתייחסת בתגובתה גם לכל אחת מטענות העותר בדבר חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, היעדר הנמקה וסתירה ביחס להלכה הפסוקה. כך או כך, טוענת המשיבה כי בהתאם להלכה הפסוקה לא מגלה העתירה דנן טעם כלשהו להתערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין שניתנו על ידי בתי הדין הרבניים והיא מהווה למעשה ניסיון ערעור נוסף, ומשכך דינה להידחות על הסף.

7.         לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת פסקי הדין שניתנו בבית הדין הרבני האזורי ובבית הדין הרבני הגדול, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. על אף ניסיונו של העותר לצבוע את טענותיו בצבעים עקרוניים ולטעון כי מדובר בחריגה מסמכות ובפגיעה בכללי הצדק הטבעי וכיוצא בזה, הרי שבסופו של יום מדובר בטענות בעלות אופי ערעורי, ומשכך מדובר בעתירה שאינה מגלה כל טעם להתערבותו של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של בתי הדין הדתיים, והתערבותו בהחלטותיהם שמורה למקרים נדירים וחריגים בהם מתעוררות שאלות של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות של צדק טבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם דרוש סעד מן הצדק [ראו, למשל: בג"ץ 7249/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב (14.12.2011) בפסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' חיות והאסמכתאות המוזכרות שם]. המקרה דנן אינו אחד מאותם מקרים חריגים. לא מצאתי בסיס לטענות העותר בדבר חריגה כלשהי מסמכות בתי הדין במקרה דנן או כי החלטותיהם ניתנו תוך התעלמות מכללי הצדק הטבעי או מחובת ההנמקה. בתי הדין הרבניים יישמו במקרה דנן את הדין הדתי הקובע שלאישה ישנה זכות למדור ספציפי וקבעו כי זכות זו אינה נשללת בנסיבות המקרה דנן. שאלת זכאותה של אישה למדור ספציפי נדונה בבתי הדין הרבניים כדבר שבשגרה, ובהיעדר בסיס לטענות העותר בדבר חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, נותרים אנו עם שאלת יישומה של הזכות למדור ספציפי על מערכת הנסיבות של המקרה דנן, ולמותר לציין כי שאלה זו אינה מצדיקה התערבותו של בית משפט זה. אשר לטענה בדבר פגיעה בזכות הקניין של העותר עת מוענקת למשיבה זכות למדור ספציפי, הרי שבית משפט זה הבהיר לא אחת בעבר כי פגיעה זו נעשית על פי דין, ומשכך לא די בטענה זו כדי להקים עילה להתערבותו [ראו, למשל: בג"ץ 5922/13 פלוני נ' פלוני (16.1.2014) בפסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' חיות והאסמכתאות המוזכרות שם]. לבסוף יוזכר כי נקבע כבר בעבר ש"סעדים הניתנים במסגרת תביעה למדור ולשלום בית הם מטבעם כפופים לשינוי נסיבות" [בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד ס(2) 99, 115 (2005) בפסקה 25 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל], ומשכך אין חובה שבית הדין הרבני יקצוב את צו המדור הספציפי בזמן, שכן כל צד רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר ככל שחלוף הזמן יוביל לשינוי נסיבות שיצדיק בקשה כזו [בג"ץ 5922/13 בשולי פסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' חיות]. 

8.         אשר על כן, העתירה נדחית על הסף. העותר יישא בהוצאות המשיבה בהליך דנן בסך של 7,500 ש"ח.

   ניתן היום, ‏ג' באדר א התשע"ד (‏3.2.2014).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,   www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: